בטון מרחף

ביתו הפרטי של האדריכל הוא כרטיס הביקור היקר ביותר, והפעם היחידה שבה האדריכל הוא גם בעל הבית. רבים האדריכלים שהחלו את דרכם בתכנון ביתם הפרטי, שבו הגשימו את מה שלעולם לא יוכלו במקום אחר. כך הדבר בביתה של האדריכלית איריס גיזנפלד, שמזכך את תפישתה האדריכלית ומביאה לידי שלמות טוטאלית – ועל כן מן הראוי שיפתח את המדור החדש.

 "מעטפת הבטון שעליה בנוי הבית היא גם הבסיס הקונסטרוקטיבי", מסבירה גיזנפלד, "הקירות, העמודים, הרצפה –  הכל גלוי וחשוף, כלפי חוץ ופנים באופן טוטאלי. בתים דומים שתכננתי ללקוחות שלי לא הלכו עד הסוף עם הרעיון הזה. אולי רק אני כאדריכלית יכולה להיות כה טוטאלית, ללקוחות זה כנראה תמיד קיצוני מדי

אף על פי שזהו כרטיס הביקור שלה, כלפי חוץ הבית סגור ונחבא בין עצים. למרות שזה אינו בית שנבנה בתקציב דל, רבים מהעוברים ברחוב שבשכונת צהלה בתל אביב לא יבחינו בו, או שיחשבו שהוא עדיין בבנייה.גיזנפלד מספרת שכאשר סיימה לבנות את הבית עצר לידו קבלן שעבר במקום, ושאל אם היא זקוקה לקבלן טיח וצבע. היא ענתה שתוך שבוע היא עוברת לגור בבית. הקבלן הסתכל עליה ועל הבית, הביט בה שוב ואמר, "שבוע? גברת, יש פה עבודה לחודשיים שלושה!"

הבית, שנבנה לפני כשמונה שנים, היה מהראשונים שנבנו בארץ בשיטת הבטון החשוף – הרבה לפני שכל בית שני בארצנו התקשט בקיר חשוף אחד לפחות. ואולם, כאן הבטון אינו קישוט אלא יסוד שעליו בנוי הבית. "מעטפת הבטון שעליה בנוי הבית היא גם הבסיס הקונסטרוקטיבי", מסבירה גיזנפלד, "הקירות, העמודים, הרצפה –  הכל גלוי וחשוף, כלפי חוץ ופנים באופן טוטאלי. בתים דומים שתכננתי ללקוחות שלי לא הלכו עד הסוף עם הרעיון הזה. אולי רק אני כאדריכלית יכולה להיות כה טוטאלית, ללקוחות זה כנראה תמיד קיצוני מדי".

הבית, ששטחו 350 מ"ר על מגרש של 600 מ"ר, בנוי כתיבה (slab) אמצעית מבין שלוש במגרש שצורתו טרפזית. השטח חולק לפרוסות צרות וארוכות, כשהראשונה משמשת את המדרגות המרחפות המובילות אל הכניסה. המדרגות הן יציקת מוזאיקה אפורה, עם מרווח של 5 ס"מ ביניהן שמקנה תחושת ריחוף. חצץ לבן מפריד בין שער הכניסה לבין המדרגות, אלמנט שיחזור גם בחיבור (כלומר בניתוק) בין הבית לגינה. השינוי בחומר, בטקסטורה ובצליל, הנוצר בדריכה על החצץ, מסמן לבאים כי הם נכנסים מהרחוב הציבורי לשטח פרטי (דברים דומים טען בזמנו הונדרטוואסר כשאמר כי כניסה לבית צריכה להיות ברורה גם לעיוורים).

דלת הכניסה, שהיא דלת הזזה חלבית חשמלית בדומה לדלתות שבבתי עסק – אך מופעלת במתג ולא בחיישן תנועה – נפתחת אל ה-slab האמצעי במגרש. הוא בנוי כתיבה פשוטה להפליא, בגובה של כ-7 מטרים, וכולל שתי קומות ומרתף. על אף מידותיה היא כוללת חללי פנים אנושיים ואינטימיים, בניגוד לרושם המוטעה שקיבלו כמה קבלני טיח שעברו במקום וחשבו שהבית הוא המתנ"ס הקהילתי החדש.

בין פינת האוכל למבואה נעה זכוכית חלבית במסילה בתוך הקיר, ומאפשרת את סגירת החלל כדי ליצור אינטימיות. בקצה הצפוני נמצא המטבח, ובו חלון אופקי וצר הקורע את הפתח היחיד בחזית כלפי הרחוב. בקצה הדרומי נמצא חדר הדיור המרווח, המרוהט בכורסאות לה-קורבוזייה ושאר מפורסמים.

קומת הכניסה מורכבת למעשה מחלל אחד, המשתרע מהמטבח שבצפון ועד לחדר הדיור שבדרום. במרכזו מעין איים הכוללים פינת אוכל, מבואת כניסה, שירותי אורחים ומדרגות פנימיות. כולם מופרדים על ידי קירות בטון חשוף

הבית מפנה את חזיתו הראשית כלפי מזרח, ל-slab הגינה הירוק, אך מסתגר ביתר החזיתות בשל נחיתות טופוגרפית ביחס לשכנים מדרום וממערב, ורצון לשמור על פרטיות מכיוון הרחוב שבצפון. החזית המזרחית בנויה מדלתות הזזה מזכוכית ותריסים ונציאניים חיצוניים לכל גובה החלל. החזית המערבית משמשת כחזית הטכנית של הבית, ובה בנויים חדרי האמבטיה והשירותים, ארונות הקיר במטבח המסתירים מקרר, וספריית המדפים בחדר הדיור.

קומת הכניסה מורכבת למעשה מחלל אחד, המשתרע מהמטבח שבצפון ועד לחדר הדיור שבדרום. במרכזו מעין איים הכוללים פינת אוכל, מבואת כניסה, שירותי אורחים ומדרגות פנימיות. כולם מופרדים על ידי קירות בטון חשוף. משני צדי החלל עוברים מסדרונות ארוכים, הקושרים את החלל כולו ומאפשרים מבטים המשכיים מקצה לקצה.

בקומת המרתף נמצא חדר המשפחה, הנפתח בחזית הדרומית שטופת השמש לחצר אנגלית לכל רוחבו וגובהו. בצד הצפוני והחשוך יותר ממוקמים מרתפי השירות. בקומה השנייה נמצאים חדרי השינה. חדר השינה של ההורים, מימין למדרגות, משקיף במלואו על הגן. מעקה זכוכית כמעט בלתי נראה מונע נפילה מבעד לדלתות ההזזה. מצדן השני של המדרגות נמצאים שני חדרי השינה לילדים, הפונים למערב, וביניהם מרפסת פתוחה מרוצפת חצץ ומקורה בפרגולת בטון חשוף. לכל חדר צמוד חדר אמבטיה פרטי שהדלת אליו משתלבת כהמשך לארונות הקיר שבחדר, הן מבחינת החומר והצבע והן מבחינת הגובה (דלתות MDF צבוע, בגובה 2.80 מטרים מרצפה לתקרה).

בעיצוב הטוטאלי של גיזנפלד אין מקום לחלקי דברים. בתוך תיבה מושלמת מסודרים ארונות, דלתות, קירות, חלונות ותריסים לכל גובה החלל. סקאלת הצבעים מצומצמת לצבעי חומרים טבעיים, בהירים או אפורים בלבד. השימוש בחומרים מחושב ומוגדר: יציקות ואריחי מוזאיקה לרצפה ולמדרכי המדרגות, יציקות בטון בגן, MDF צבוע קרם בהיר לכל הארונות בבית, בטון חשוף לקירות ולתקרה, גבס לבן לתקרה מונמכת, חצץ להיקף, דשא לגן.

"כשאתה מתכנן בית לעצמך יש לך שליטה מוחלטת על החומרים ועל התכנון", מסכמת גיזנפלד, "המונוכרומטיות של הבית, העיצוב והחומרים – זו נגיעה טוטאלית"

מעל לכל אלה מרחף הבית, מסת בטון מלבנית שמסביבה 50 ס"מ של מרפסת בטון היקפית המרחפת מעל חצץ לבן. קירות הבטון מרחפים בחלל בזכות פאזות שקועות בין תקרה לרצפה; מדרכי המדרגות המסיוויים ממוזאיקה אינם נוגעים זה בזה, או בקירות שלצדם; דלתות ההזזה הענקיות בעצם אינן מחוברות בציר לשום משקוף או קיר.

אי אפשר להתעלם מהקישור לאדריכלות יפאנית מסורתית ועכשווית כאחד: דלתות הזזה, מרפסת היקפית צרה מוגבהת מעל חצץ, חצץ לפני הבית, חללים ריבועיים, סכימה פשוטה, קני במבוק בחצר האנגלית; וצמחייה עשירה ולא מסודרת, ואפילו טחב, ביציקות הבטון שבגן. את הצד היפאני העכשווי מייצגים קירות בטון חשופים, זכוכיות ענק ומראה היי-טק מדויק. אכן, משהו טוטאלי.

"כשאתה מתכנן בית לעצמך יש לך שליטה מוחלטת על החומרים ועל התכנון", מסכמת גיזנפלד, "המונוכרומטיות של הבית, העיצוב והחומרים – זו נגיעה טוטאלית ; מה שאתה מאמין בו כאדריכל – אתה עושה. אתה לא צריך לשכנע אף אחד, חוץ מאשר את עצמך. זה לא דיאלוג בין אדריכל ללקוח, אלא דיאלוג פנימי, ביני לבין עצמי".