טירת סן-פביאנו – טירה עתיקה בטוסקנה וסביבה בתי איכרים

 אחוזת סן-פביאנו שליד סיינה, איטליה, השייכת למשפחת פיורנטיני, משתרעת על 6000 דונם. במרכזה ניצבת טירה עתיקה, וסביבה בתי איכרים נטושים שהופכים לבתי-הארחה לתיירים. את השיפוצים מתכנן הבן האדריכל, אנדריאה פיורנטיני. פיליפו, הבן הבכור, ורעייתו הישראלית רחל, ינהלו את עסקי התיירות בחווה.מי שנענה למודעות המתפרסמות בעיתונים, המציעות להשכרה בתים בטוסקנה, איטליה, ייתכן שכבר עבר את החוויה שעברתי יחד עם צלם המערכת, רמי ארנולד, באמצע נובמבר האחרון. הגענו לשם בשעות הערב. כל מה שידעתי לפני בואי היה, שאלון בלילה בבית-איכרים שהפך למעון הארחה, ושבמשך היום אפגוש את בעלי המקום, פיליפו פיורנטיני ורעייתו רחל, ואת אחיו האדריכל, אנדריאה פיורנטיני ורעייתו. רחל הוא שם תנ"כי והאיטלקים הם נוצרים קאתולים, אמרתי בלבי. סיפרו לי שזוהי משפחה איטלקית המושרשת דורות על דורות בכפר מונטרוני בטוסקנה, במרחק-מה מהעיר סיינה. אז לא פלא ששם אחת מנשות המשפחה הוא רחל, ובטח קוראים לה ראקלה או מרצ’לה.הגענו לשם בשעות הערב המאוחרות, לאחר שקיעת השמש, ממש כשהחשיך. שרידים ורודים-כתומים של אור ליטפו עדיין את קירות הטרה-קוטה של הטירה, המזכירה מבנה ימי-ביניימי בעל שני מגדלים תאומים. "כאן את עומדת לסעוד את ארוחת הערב", בישר לי רמי, שכבר הסב לשולחנם של רחל ופיליפו כמה ימים לפני בואי. "תתחילי להתרגל לרעיון כבר עכשיו", הוסיפה זוגתו דלית, שהיא הסיבה שבגללה הוזמן רמי לצלם את טירת סן-פביאנו. "את עומדת להיכנס לחדר-אוכל ענק, מהסוג שאת רואה בסרטים. השולחן יהיה ערוך טיפ-טופ, והמרק יהיה חם, מוכן בדיוק לאכילה".נכנסנו לטירה בעד השער ודלת הכניסה, רצנו במהירות אל חדר-האוכל, והתיישבנו על הכיסאות בדיוק כשהמרק הוגש. סוכנת הבית שהגישה אותו נעלמה כהרף-עין למטבח, ורק נוכחותם הנינוחה של בני הזוג רחל ופיליפו פיורנטיני, והעברית הצברית שקלחה מפיה של רחל, ייצבו את פעימות הלב שלי. מה לעשות, מעולם לפני כן לא התארחתי בטירה עתיקה, שהמבנה הראשון שלה הוקם במאה ה9- לספירה, והיא ניצבת במרכז חווה המשתרעת על 6,000 דונם. בהמשך הערב שמעתי את סיפורן של הטירה והמשפחה, ולמחרת בבוקר סיירתי במרחביה בחברת שני האחים לבית פיורנטיני."אבי, ג’וזפה פיורנטיני רכש את הקסטלו של סן-פביאנו בשנת 1956", סיפר לי פיליפו. "המשפחה גרה לפני-כן בטירת סן גאלו, גם היא עתיקת-יומין, 60 ק"מ מרומא. אבי קנה אותה מהנסיך ברבריני. באחד מחדרי המגדל הגבוה של הארמון ביליתי את ימי ילדותי. לאחר מכן התאהב אבי בטירה ובאחוזת סן-פביאנו. את ארמון סן-גאלו מכרנו למיליונר יהודי מלוב, חג’ג’ שמו, שכדי ’לשפץ’ את הארמון הוא חפר באמצעו בור, שם התכוון לבנות בריכת-שחייה. נציגים נדהמים של ממשלת איטליה סגרו את הארמון ל30- שנה, ולאחרונה הממשלה משפצת אותו על חשבונה".הכפר מונטרוני, שבו ניצבת טירת סן-פביאנו, היה מאז ומתמיד מרכז של צייד. "אבי היה צייד נלהב" ממשיך פיליפו. "הוא וידידיו אהבו לצאת בסופי-שבוע למסעות ציד, בעיקר של חזירי-בר, פסיונים וצבאים. כדי לעסוק ברצינות בציד דרוש שטח אדמה גדול, וכך רכש אבי בהדרגה את 6000 הדונם מסביב לטירה".הדרך העתיקה לצרפתהטירה עצמה היא מבנה משנת 1000 לספירה, שנבנה בסגנון ימי ביניימי טיפוסי, עם צריחים וחרכי ירי להגנה, בנוי מלבני טרה-קוטה – שהיא חומר מקומי המצוי בשפע בסביבה, בעל קירות שעוביים מטר, שאותם ראינו במלוא הדרם במרתפי היין של הטירה. בכל רחבי איטליה פזורות עדיין טירות כאלה, חלקן שייכות לצאצאי המשפחות המקוריות וחלקן לרוכשים חדשים. הטירות הללו נהרסו ונבנו מחדש במשך השנים ונוספו בהן אגפים, כשכל תקופה מטביעה את חותמה על סגנון הבנייה. אבל מאחר שהאדריכלים האיטלקים רוחשים כבוד רב למסורת, הם השתדלו לשמור על סגנון הבנייה המקורי במלאכת השימור והשחזור.המבנה העתיק ביותר באחוזת סן-פביאנו הוא בית תפילה משנת 1000 לספירה. מגדל הפעמונים שלו מתנשא מעל לשרידי מבנה הכולל עתה אולם תפילה ריבועי ואגף עגול, שמטפסים ירוקים מכסים את קירותיו האדמדמים-חומים, הבנויים מלבנים שהונחו זו על גבי זו לא במקביל ובלי פלס-מים, אלא באי-סדר נפלא. "האחוזה שלנו נמצאת על הדרך העתיקה לצרפת, שבה צעדו הצליינים מצרפת בדרכם אל האפיפיור. כאן, בבית התפילה הזה, הם עשו חניית ביניים", מסביר לי פיליפו, וכאן אולי הזמן לספר כיצד הוא, בן למשפחת אצולה איטלקית, מתחבר למשפחת גוליגר היהודית, ואיך הגיע "בנין ודיור" לאחוזת סן-פביאנו.ג’וספה פיורנטיני, שאותו כבר הצגנו, נישא בצעירותו לדולי )דבורה( גוליגר, יהודייה יפהפייה. השניים הולידו בן-בכור, פיליפו. לימים התגרשו דבורה וג’וזפה. פיליפו התגורר עם אמו ברומא, ואביו נשא אשה שנייה, נוצרייה, שילדה לו שני בנים ובת. פיליפו גודל על ברכי הנצרות, ויכול היה לבחור בה כדת וכמסגרת השתייכות והזדהות. אבל הוא היה צעיר מרדן ואינדיווידואליסט, שחש קירבת-נפש דווקא למקורותיה היהודיים של האם. בשלב מסויים בחייו החליט לבחור בזהותו היהודית וליצור קשר עם ישראל.את רחל, ישראלית נאה ומקסימה, פגש בשהות ממושכת בישראל. למשפחת אמו, דבורה, היה ענף שחי בקאהיר, ומשם עלו לישראל בני משפחתה של דלית, בת-זוגו של רמי ארנולד. פיליפו, מהנדס אזרחי בעל קשרי עבודה ועסקים עם גורמים ישראליים, כבר נהנה מעבודתו של ארנולד, שצילם גשרים ודרכים שבנה פיליפו בישראל. לכן אין פלא שרמי הוזמן לטירת סן-פביאנו כדי לתעד בצילומים את מלאכת השיפוץ של בתי האיכרים, ואני הצטרפתי אליו כדי להתרשם ולתעד אותם במלים. בהזדמנות זו הפקנו יחד פרוייקט של מגורים פרטיים באיטליה, שאת שאר תוצאותיו יראו קוראינו בגיליונות הבאים.בית איכרים טוסקני"בילדותי היו כאן 25 בתי איכרים", סיפר לנו פיליפו כשפרשנו מחדר האוכל הענק שבטירה אל פינת ההסבה. "בכל בית גרה משפחה שעסקה בחקלאות, וחלק מהמשפחות עסקו בייצור כל מה שצריך באחוזה. כאן ייצרו את הלבנים לבנייה, את פריטי הברזל השונים – פרזולים, פרסות סוסים – וכן את המחרשות ושאר כלי העבודה שהאיכרים היו זקוקים להם. כשהייתי צועד ברחבי האחוזה, הייתי מנופף לשלום לכ300- נשים, גברים וילדים. היה שמח. היו כאן 500 פרות ועגלים, 1000 פסיונים. בקיץ, 40 נשים עסקו באחוזה רק בייבוש טבק. האיכרים קיבלו מאבי מחצית מהיבול שלהם, ומזה הם התקיימו."בשנים האחרונות חוקקו באיטליה חוק שלפיו על בעל האחוזה לשלם לעובדיו משכורת, ולשלם עבורם לביטוח הלאומי ושאר תשלומים. עד אז אבי מעולם לא הרוויח מחקלאות. בלית ברירה הוא פיטר אנשים ורכש מכונות: טרקטורים של 300 כוח-סוס, קומביינים. עם הציוד הזה אנחנו לא זקוקים לאנשים רבים. אנחנו ממשיכים לגדל חיטה, חמניות וקני-סוכר, וגפנים ליין לצרכים פנימיים שלנו. היום יש לנו רווחים מחקלאות, אבל אין שמחה. לכן החלטנו, רחל ואני, לפנות לתיירות", מסביר פיליפו. רחל מוסיפה שייערכו במקום גם קורסים לבישול ובכלל – יושם שם דגש רב על נושא האוכל. איך אפשר אחרת בטוסקנה?עד כה כבר שופצו כמה בתי-איכרים למגוריהם של פיליפו ורחל, של האח האדריכל אנדריאה פיורנטיני ושל אחותם. בזמן ששהינו באחוזת סן-פביאנו, רחל ופיליפו עדיין לא העבירו את כל מטלטליהם לבית החדש, וכדי ללמוד על מבנהו של בית האיכרים הטוסקני התארחנו בביתו של אנדריאה. בתים משופצים אחרים משמשים כבר לאירוח, והאחוזה שוב החלה מתמלאת באנשים, לשמחתו הרבה של פיליפו. "אנדריאה החליט לשפץ את בתי האיכרים בצורה אותנטית, בחומרים מקומיים ובסגנון המקורי", מסביר פיליפו. "אבל אני התעקשתי שיכניס לחדרים גם כמה אלמנטים חיוניים שתיירים מודרניים זקוקים להם: מיזוג אוויר ואמבט עיסוי".למחרת בבוקר, לפני שסיירנו בג’יפ שלו ברחבי האחוזה, הפתיע אותי פיליפו כשהחל מדבר איתנו עברית לגמרי לא רעה, ובייחוד כשחזר בעל-פה על קטעים קומיים של שייקה אופיר ז"ל, שלמד מפי בן-דוד ממטולה. תארו לעצמכם את החוויה: שותים בטירה עתיקה קפה איטלקי מעולה עם לחמניות טריות. מבעד לחלון נשקפים הכפר השכן לוצ’יניאנו ונהר ארבייה, שדות החיטה ומטעי הזיתים של האחוזה, ופיליפו פיורנטיני נזכר בצחוקים אדירים בטקסטים הבלתי נשכחים של מנצח המקהלה הקיבוצית "יופי נחמה", ושל המורה הערבי לאנגלית "טייק יור נוז אאוט אוף יור פינגר"…מהרפת עברו לסלוןבתי האיכרים בטוסקנה, הסביר לי אנדריאה פיורנטיני, שונים זה מזה על פי האיזור המסוים שבו הוקמו. צפון טוסקנה הוא אזור דל, ולכן הבתים שם פשוטים מאוד. הם לא ניבנו על-ידי אדריכלים ולא על פי תוכנית. כשרווח למשפחה הוסיפו אורווה, כשנוספו פרות או חזירים הוסיפו דיר או רפת. באזור שלנו הבתים מאורגנים יותר, ונבנו על פי תוכנית פחות או יותר קבועה", המשיך. "המטבח והסלון בחלל אחד, ומיד לידם, מצד שמאל, האורווה או הרפת. מפתח אחר נכנסו לקנטינה, אל החדר ששימש לאחסון יין. הפרות באיזור היו גבוהות במיוחד, ענקיות, כל אחת בגובה 1,80 מ’ לפחות, והיו מסוגלות לסחוב כ3,5- טון משא. לכן הרפתות שנבנו עבורן היו גבוהות במיוחד."הגישה אל האורווה והרפת או הדיר היתה מהבית עצמו ולא מהחצר", מסביר אנדריאה פיורנטיני, "משום שבימות הגשמים לא רצו האיכרים להירטב ולהתלכלך בבוץ. קל היה יותר לשאת את ריחות האורווה והרפת ואת קולותיהן ורעשיהן של הבהמות, מאשר להתרוצץ בחוץ בקור מקפיא וברטיבות. פינת ההסבה היתה קטנה, וקרובה מאוד לאח, כי זה האיזור החם ביותר בבית. כפי שאת רואה, הרצפה בבית וגם באורווה עשויה משיש. זהו שיש מקומי, חזק מאוד, שהיה עמיד לרקיעות של הסוסים יותר מכל חומר ריצוף אחר. הקשת שאת רואה מעל למטבח היא "וולטה א וולה", קשת רחבה. הקורות התומכות את התקרה עשויות מ"קסטניו או פיופו", עץ מסוים שגדל בסביבה ליד הנהרות. הדלתות מעץ אורן."הקירות קושטו בצבע, וגם הפאנלים שמסביב לרצפות תמיד עוטרו בצביעה. הקירות נבנו בדרך-כלל מקוטו, אבל פה ושם את רואה קירות מעורבים, הבנויים מקוטו ומטרוורטין. זה היה במקרים שבהם מחצבה של טרוורטין נסגרה, והיה זול לרכוש ממנה את האבנים. הבתים, כפי שאת רואה נבנו כאן בסטנדרט גבוה מאוד, כי זה היה סמל סטאטוס של בעלי האחוזה: הם רצו להוכיח כלפי חוץ את עושרם, ושהם מסוגלים להעניק לאיכרים שלהם רמת מגורים גבוהה".