יפה אני כבר יודע לעשות

בתמונות: לוחות השראה משולחן העבודה של אריק בן שמחון לקולקציית רהיטי 2009.

אריק בן-שמחון מרגיש ש-15 השנים האחרונות שבהן הוא חי, נשם ויצר רהיטים, היוו עבורו גיבוש, טירונות ושירות תובעני וקשה שהכשירו אותו לקראת הדבר האמיתי. אנחנו נפגשים בחדר הפגישות המהודר שלו באולם התצוגה שברחוב נחלת בנימין. אולם התצוגה הגדול גדוש בשפע רהיטים שחזרו לא מזמן ממילאנו, שם הציג בן-שמחון את הקולקציה החדשה שלו, בהשראת – איך לא – עולם האופנה.

אני מבקשת לראות את הסטודיו, ובן-שמחון מאפשר לי מבט חטוף בשולחן העבודה הקטן שלו הממוקם בחדר אחורי. שלל סקיצות וחומרים תלויים על הקירות, רמז למוצרים המקבלים צורה וצבע לקראת הסלון הבא. בן-שמחון דוחק בי החוצה, החטטנות אינה נוחה לו.

לפני שנתיים הוא התחיל להציג בתערוכת הרהיטים במילאנו, דבר שחייב אותו להתחיל לעבוד עם תוכניות ויעדים מוגדרים, ופתח אותו לכיוונים חדשים.  הוא מדבר על שני כיוונים שהוא מזהה ומעוניין לקחת בהן חלק פעיל: האחד, שניכר כבר היום בעבודותיו, הוא השילוב, של עיצוב מוצר ואופנה ומכיל התייחסות חדשה ושונה לאופי ולאורך חיי המוצרים ששאיפתם לחיי נצח מצטמצמת לעונתיות. והשני הוא אפשרויות טכנולוגיות חדשות ובראשן טכנולוגיות תלת-מימד, שפותחות בפני המעצבים אפשרויות חדשות ובעולמן הערכים "יפה, ו"מכוער" פחות מוחלטים משהיו בעבר ומעוררים סימני שאלה. "בהתחלה העבודה שלי הייתה מאוד אינטואיטיבית, אוסף אסוציאציות, אבל היום אני יודע להסביר מה עובד, מה אני אוהב. מרגע שאזרתי אומץ ויצאתי לחו"ל חידדתי את עצמי. 'יפה' אני כבר יודע לעשות, והיום אין אצלי לגיטימציה למוצר שהוא רק יפה. הוא צריך להיות מעבר ליפה".

"מתוך מצב של אין ברירה אתה משתכלל ויוצר מסורת עצמית. אני לא יכול להתפנק במסורת אירופאית שתספק לי תשובות. אני יוצר לעצמי פתרונות אפילו ברמת אריזת ושילוח הרהיטים"

היעדים לקולקציה העתידית שתוצג במילאנו באביב הבא כבר מרחפים באוויר כמו בלוני הליום, גבוהים ונוצצים, ובן-שמחון מדבר עליהם בהתלהבות גלויה. יעד ראשון עבורו הוא חדשנות והתנערות מדפוסים ישנים. "אני אוהב צורות שלא נשענות על קלאסיקה. הזיכרון וההיכרות מקלים עליך את המפגש הראשון, אבל אני אוהב מפגש עם דברים שאני לא זוכר מאיפה הם באים. לשם אני רוצה להגיע. זה מאוד קשה, אבל זו החידה שלי. אני מרגיש שיש לי כברת דרך עצומה לעשות כדי להגיע לשם".

בן-שמחון מודל 2010 מתעניין בהתגרות, בניגודים, בהומור ובאסוציאציות. "אני רואה את עצמי ממשיך לעצב לפי הדי-אן-איי שלי, שהוא הומור, שפה ויופי שמקל ראש בעצמו. אני אוהב דברים יפים ומעט קרועים, לא מדויקים או 'משלומפרים'. אם אני עושה האנשה של האסתטיקה שלי אני רואה אישה לבושה בשמלת ערב ובכפכפי חוף. זה אסתטי בעיניי ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות".

עד היום היה בן-שמחון לבדו אחראי על תהליכי העיצוב והפיתוח. על הקולקציה הבאה הוא עובד עם קבוצת מעצבים בוגרי בתי ספר לעיצוב, שהוזמנו כדי להביע דעה, לתת לעולמו תפנית ועומק ולאפשר התמודדות עם אתגרים טכנולוגיים. אבל מעל מרחף הבלון הגדול והגבוה מכול – המסחריות. בן-שמחון אומר על כך בגאווה: "מעל הכול אני רוצה לעשות – לעצב, לייצר ולמכור. עיצוב בלי לקוחות לא עומד בהגדרה שלשמה נועד. יש בי שמחה גדולה כשרהיט חדש שלי עובר את ועדת הביקורת שלי, אבל גורלו ייקבע לחיים ולמוות על סמך מכירות".

"אני רואה היום את היתרונות שיש לאירופה להציע, אבל יש לי הרגשה שיותר טוב לי ככה. מתאים לי כאן".

הוא מתאפיין בחריצות ונשמר מחמיצות. הוא עובד זה למעלה מ-15 שנה בייצור רהיטים, מאלתר אבל לא מתפשר. "אין לנו בארץ תרבות ייצור מפוארת ואין לי גב תעשייתי שיתמוך בעשייה שלי. ברוב המקרים אני צריך להמציא פתרונות לבד, אבל מתוך מצב של אין ברירה אתה משתכלל ויוצר מסורת עצמית. אני לא יכול להתפנק במסורת אירופאית שתספק לי תשובות. אני יוצר לעצמי פתרונות אפילו ברמת אריזת ושילוח הרהיטים".

המעתיקים והמלעיזים לא עושים לו חיים קלים, אבל הוא שומר על אופטימיות, מאמין בעצמו ובמקום שבו הוא נמצא. "בהתחלה הייתי נבוך, ראיתי שאני שונה, ועם הזמן למדתי לכבד ולהעריך את המקום שלי, כמי שעשה את הדרך שלו 'מעבר להרי החושך'. אני מביא משהו משלי. מעטים העזו לעשות את הדרך שבחרתי לעצמי". מופתע מהפתיחות האירופאית כלפיו הוא מסכם, "אני רואה היום את היתרונות שיש לאירופה להציע, אבל יש לי הרגשה שיותר טוב לי ככה. מתאים לי כאן".