אכסניה לארכיבישוף – מלון רומנטי בסן פרנסיסקו

הנברשת מ"חלף עם הרוח" המראה של מרי טוד לינקולן, הפסנתר של נואל קווארד. ביקור באכסניית הארכיבישוף בסן פרנסיסקו, מלון רומנטי במבנה ויקטוריאני משוחזר ומשופץ, מעלה קולות, ריחות וצלילים מן העבר . במלון רומנטי בלבה של סן פרנסיסקו יש סוויטה רומנטית במיוחד הנקראת על שמו של גדול המאהבים, "דון ג’ובאני". המיטה המגולפת בעלת ארבעת הכלונסאות, מהמאה ה17-, היא רק ההקדמה להנאות הסוויטה.  המקלחת בעלת שבעת הראשים היא המקלחת המקורית של הבית הוויקטוריאני המהודר הזה, אך האמבטיה הכפולה חדשה. והיא ניצבת בחדר שהיה בעבר הקאפלה הפרטית של הארכיבישוף הקתולי של העיר, בדיוק במקום שבו נהג לקיים הטבלות. הסוויטה המפוארת ממוקמת במה שהיתה דירתו הפרטית של הארכיבישוף פטריק ריורדן, שבשבילו תכנן את הבית אדריכל הכנסייה פרנק שיי בשנת 1904. גם לאחר שהמבנה הוסב לשימושים אחרים בשנות הארבעים, הוא המשיך להיקרא בשם הארכיבישוף ומכאן שמה של האכסניה המיוחדת השוכנת בו כיום – Archbishop’s The Mansion.הבניין, שנבנה בשילוב הסגנונות "תחייה קולוניאלית" ו"האימפריה השנייה", משתרע על שטח של יותר מ3,500- מטרים רבועים, והוא אחד הבתים הגדולים ביותר בעיר. הוא שוכן ליד בתים ויקטוריאניים אחרים, מהודרים ומשופצים, הפונים כולם לכיכר מוריקה רחבת ידיים — כיכר אלאמו. מטרים ספורים ממשכנו של הארכיבישוף נמצאת שורת הבתים בעלי הגגות המחודדים הנראים כמעט בכל סרט שעלילתו מתרחשת בסן פרנסיסקו.הנכנסים לאכסניה מוצאים את עצמם במסע נוסטלגי לתקופה הוויקטוריאנית. גרם מדרגות מפואר מעץ מהגוני מגולף מטפס לקומה השנייה והשלישית. מעל למדרגות יש כיפה מזכוכית מגוונת שקוטרה יותר מחמישה מטרים. הנברשת באולם הכניסה היא היחידה בפריטי הריהוט והשטיחים שהיא מקורית לבית. שאר פריטי הריהוט העתיק מאירופה נבחרו בקפידה כדי לשוות למקום את רוח התקופה, שאופיינה בעושר של סגנונות.בחדר האורחים הקדמי תולה נברשת בדולח הפועלת על גז וחשמל, שכיכבה בסרט "חלף עם הרוח". על התקרה יש עיטור פרחוני ב15- גוונים, המועתק משטיח אובוסון בציור ידני. בחדר האורחים השני, המכונה "האולם הגדול", תלויה מעל לאח מראה בעלת מסגרת מוזהבת מהודרת, שהיתה שייכת למרי טוד לינקולן, אשת הנשיא אברהם לינקולן.אחר הצהריים, כאשר מוגשים גבינות ויין, מתנגן פסנתר כנף אוטומטי שהיה בבעלותו  של המחזאי הנודע נואל קווארד. שני חדרי האורחים מצטיינים בתקרותיהם הגבוהות ובגודלם.לכל סוויטה שם של אופרה, המשרה אווירה רומנטית ומזכיר שבית האופרה שוכן בקרבת מקום. מהסוויטה הפינתית "כרמן" נשקפים נוף העיר ומראה הכיכר. כיסוי מיטה ויקטוריאני מתחרה לבנה, שהיה פגיע מדי לשימוש יום-יומי, משמש מעין כילה מעל למיטה.  בחדר השינה וגם בחדר הרחצה הענקי ובו אמבטיה עתיקה שרגליה דמויות ציפורני-חיה, יש אח. פרגוד צרפתי מעץ מגולף, מ1850- לערך, עדיין נושא את הברוקדה המקורית בגוון תכלת-אפור. על הקיר מאחורי הפרגוד תלויה הליברית של האופרה "כרמן".בסוויטה בשם הג’יפסי ברון נמצאת האח המפוארת ביותר בבית וכן יש בה פינת ישיבה מרווחת. בחדר הרחצה יש אמבטיה לשניים. בכמה מהמראות האלה אפשר לצפות באתר האינטרנט של האכסניה  (www.archbishopsmansion.com ) .כאשר נבנה משכנו של הארכיבישוף, היתה השכונה שבה הוא ממוקם מהשכונות היוקרתיות בעיר. כיום, לאחר שנים של עזובה, השכונה מסביב לכיכר היא שוב פנינה מבוקשת, בזכות התעוררות התודעה הציבורית ליופי הגלום בבתי העץ הישנים. בשנות השישים החלו אנשים לשפץ את בתיהם החד-גוניים והמשמימים ולצובעם בצבעים עליזים ואף פסיכדליים. המגמה הזאת היתה לזרם עז, אשר כונה תנועת הצבעוניות.  התנועה, שנולדה בסן פרנסיסקו, התפשטה בתוך עשור לרוב מדינות ארצות הברית ואף לאוסטרליה. בשנות השמונים אמר הצבע-האומן פול קנזינגר שכשהוא הגיע לעיר היא היתה "כולה לבנה. היום היא כמו ציור של סזאן".מטרתם של בעלי הבתים היתה להשיב לבתים הוויקטוריאניים היפהפיים את פארם האבוד. מהפכה זו הצילה אלפי בתים שהיו בסכנת הריסה בידי יזמים, אך לא לפני שיותר מ55,000- בתים ויקטוריאניים נהרסו במבצעי ענק של פינוי-בינוי. כיום צבעי הבתים מעודנים ומתוחכמים יותר מאשר בתחילת תנועת הצבעוניות.משכנו של הארכיבישוף הוא מהמוצלחים שבניסיונות שחזור אלה. בספר "בחזרה לגבירות הצבעוניות" ((The Painted Ladies Revisited – כפי שמכונים הבתים הוויקטוריאניים המשופצים והמשוחזרים – מתוארת סן פרנסיסקו כרומא של תנועת הצבעוניות, וכיכר אלאמו כוותיקן. על פי הספר, הכיכר מתהדרת באחד האוספים החשובים בעולם של בתים ויקטוריאניים, "ואף שאין בה (קתדרלת) פטרוס הקדוש, ישנו בה משכנו של הארכיבישוף".אפשר לבקר בחלק מהבתים סביב הכיכר ומקצתם משמשים אכסניות או מספקים אולמות לאירועים. ב1984- יצרה העירייה את "המחוז ההיסטורי כיכר אלאמו" וקבעה את משכנו של הארכיבישוף כבית לשימור מס’ 151. לפני שהגיע הארכיבישוף ריורדן לסן פרנסיסקו הוא התגורר בשיקאגו, שם חווה את השריפה הגדולה של 1871. על כן ציווה כי מבני הכנסייה בסן פרנסיסקו ייבנו מלבנים, אבן וגרניט. משכנו, אשר סימל את חשיבותה של הכנסייה הקתולית בחיי העיר, שרד ברעידת האדמה הגדולה של – 1906 בעיקר בזכות העובדה שנבנה על אבן שתייה  ומסגרת העץ שלו נתמכה בקורות פלדה.לאחר רעידת האדמה והשריפה הקטלנית שהשתוללה בעקבותיה, מסר ריורדן את מעונו לשימושן של נזירות הבשורה, שמנזרן בקרבת מקום נשרף. הן הסבו את המעון לטיפול בנפגעי הרעש. מסמכים חשובים של העירייה אוחסנו במרתף.  אחרי מותו של ריורדן ב1909-, שימש המעון את הארכיבישופים שבאו אחריו עד 1944, אז הסבה הכנסייה את הבניין למעון לנערים במצוקה. בינתיים היתה הסביבה לשכונה יהודית ולאחר מכן לשכונה של שחורים. ב1972- מכרה הכנסייה את הבית למרכז רפואי שהסב אותו למעון גמילה מסמים. ב1979-, כאשר רכשו את הבית ג’ונתן שנון וג’פרי רוז, הם תיארו אותו כ"אסון". ב1983- נפתח הבית מחדש כאכסניה והוא משתייך לארגון ושמו "האכסניות הרומנטיות של העולם". התמונות: למעלה:משכן הארכיבישוף, שנבנה בשילוב סגנונות "התחייה הקולונליאלית" ו"האימפריה השנייה", הוא אחד הבתים הגדולים ביותר בעיר סן פרנסיסקו ושוכן ליד בתים ויקטוריאניים מהודרים נוספים, הפונים כולם לכיכר מוריקה רחבת ידיים – כיכר אלאמו.  למטה מימין לשמאל:האמבטיה הכפולה בסוויטת "דון ג’ובני" ניצבת בחדר שהיה הקאפלה הפרטית של הארכיבישוף פטריק ריורדן, בדיוק במקום שנהג לקיים הטבלות. המיטה המגולפת של ארבעת הכלונסאות מהמאה ה- 17 היא רק אחת ההנאות בסוויטה הנקראת על שם גדול המאהבים, "דון ג’ובני", שהיתה בעבר דירתו הפרטית של הארכיבישוף של סן פרנסיסקו.