בועה יפאנית – ביתם של תרצה ומרדכי סלע

ביתם של תרצה ומרדכי )מו( סלע, בכפר רות שבישובי מודיעין, ספוג תרבות, אמנות ואומנויות יפאניות. השניים למדו והשתלמו ביפאן בתורת ייצור הנייר ועשיית כלים וחפצים על טהרת הנייר )תרצה(, ובעבודות עץ בשיטות עתיקות )מו(. הם יוצרים רהיטים, מחיצות, כלי-אוכל, דלתות, חלונות ווילונות, ונהנים לחלק את הידע הרב שרכשו עם ישראלים המתעניינים בתרבות יפאן. כאשר מגיעים אל ביתם של תרצה ומרדכי )מו( סלע, בכפר רות שבישובי מודיעין, חולצים נעליים ומניחים אותן בכניסה, ובבת אחת חוצים קו גבול דמיוני ועוברים מפסטורליה כפרית ישראלית ומבית מושב סטנדטי, לבועה יפאנית; למעין שמורת טבע קטנה וחלומית של אורח חיים יפאני. הכל כאן יותר יפאני מיפאני: דלתות, חלונות, וילונות, ריהוט, מחצלות, מחיצות, כלי-אוכל, מאכלים. גם הספרים והעבודות האמנות הם בהשראה יפאנית, וזהו גם תחום העיסוק של בני הזוג מאז ששבו משהות ממושכת של לימודים, עבודה וחיים מרתקים ביפאן.הגלריה וחדרי העבודה שלהם משמשים להרצאות ולסדנאות על האומנויות היפאניות, ועל השימושים האינסופיים שהם עושים בנייר. במהלך יום העבודה שבילינו אצל תרצה ומו צללנו לעולם מרתק, רווי סיפורים מופלאים, ונדבקנו בשלווה הרגועה של בני הזוג ובפילוסופיית החיים שלהם.תרצה נסעה לפני כעשר שנים ליפאן בעקבות האמן הנערץ עליה, האמריקני יליד יפאן איסמו נוגוצ’י, שמוכר בארץ בעיקר בשל גן הפסלים שתכנן במוזיאון ישראל בירושלים. היא נשבתה בקסמי הקליגרפיה היפאנית והחלה לומדת אצל אמנית ידועה את סוד הכתיבה האמנותית המסורתית. מבלי לדעת מלה אחת ביפאנית, תוך כדי ציור חוזר ונשנה של כל אות ואות, והסתגלות למשמעת החמורה שבתהליך הלימוד, ספגה תרצה את תורת הזן והתחברה אל אותה נקודה של "ספונטניות הנובעת מאיבוד האגו", שהיא תמצית התורה.כשכבר שלטה בשפה וחיתה בקהילה של אמנים יפאניים, היא למדה את אמנות עשיית הנייר אצל משפחת אוסדה, בכפר קטן צפונית לקיוטו, דור שישי לעושי נייר המשמרים את עבודת היד המסורתית. היו להם מחסני נייר בני למעלה ממאה שנה שלא הצליחו למכור, כי הנייר המיוצר במכונות זול יותר. כשתרצה ומו חזרו ארצה ציידו אותם בני המשפחה היפאניתת במאות גלילים, כדי שיפיחו בנייר חיים חדשים באמצעות האמנויות. היפאנים מאמינים שהנייר העשוי מעץ וממים ממשיך לחיות ולנשום גם כשהוא מגולגל בעבודות של תרצה, במחיצות שבונה מו, בציפוי הקירות, הדלתות והחלונות ובגופי התאורה.מסורת הולכת ונעלמתבתקופת שהותה ביפאן השתלמה תרצה גם בייצור מסיכות לתיאטרון הנו היפאני, החלה להציג בתערוכות ציורי דיו, הדפסי עץ וקולז’ים, וזכתה להכרה כאמנית. "בגלל שאנחנו זרים, אנו מסוגלים להשתמש באמנות מסורתית כמו קליגרפיה ולצקת בה תכנים חדשים מתוך חופש. יפאני יעז לעשות משהו דומה רק כשיגיע לגיל שבעים. אנחנו לא כבולים למסורת".את בעלה פגשה תרצה בארץ, אחרי שגילה התעניינות בעבודותיה ובאומנויות יפאניות. השניים נישאו, נסעו ליפאן, תרצה המשיכה ללמוד ומו – שהתמחה בעבודות עץ אמנותיות – הצליח להתקבל לצוות של נגרים-אמנים שתורתם ושיטות העבודה שלהם עברה מאב לבן. הידע של האמנים הללו נחשב לאוצר לאומי, והממשלה מעודדת ועוזרת לשמר את המסורת הזו, שהולכת ונעלמת.שני הישראלים הוזמנו על-ידי נזיר שינגון )דת בודהיסטית אזוטרית, להבדיל מהשינטו ההמונית יותר( לחיות במקדש שנמצא על ראש הר הקלמורידקה )דקה- פיסגה(. הנזיר צירף את מו לצוות שבנה מחדש מקדש שנחרב, על פי מסורת הארכיטקטורה היפאנית של בנייה ידנית בעץ. תרצה ומו חיו שם כשנתיים, עבדו והשתלמו, ומו בנה לבסוף גם את הרהיטים בחצר המקדש: שולחן ענק שאורכו שנים-עשר מטרים לטקסי הנזירים, וספסלי מדיטציה מיוחדים לממתינים לתפילות. הרהיטים נבנו מעצים שפורקו ממקדשים ישנים, שהנזיר ביקש ממנו להעניק להם יעוד חדש. במקביל לעבודות העץ למד מו נגינה על קוטו, נבל יפאני המסורתי, עבר את המבחנים של ממשלת יפאן וקיבל תעודת הוראה, הישג נדיר לזר ולגבר.לאחר שובם לארץ הקימו תרצה ומו גלריה וחדרי סטודיו בביתם. הנגריה של מו נראית נקייה, כמעט כמו חדר ניתוח, ללא מכשור חשמלי. אוסף כלי העבודה הידניים שלהם כולל מאות מפסלות, מקצועות, משורים ועוד. מו הדגים לנו טכניקה עתיקה נוספת שלמד ביפאן, אורגמי )בשורוק(, שהיא הדבקה על גב ציורי הדיו או הקליגרפיה, המחזקת את הציור השקוף. הציירים היפאניים שולחים את הציורים שלהם למומחים לטכניקה זו, שהיא אמנות בפני עצמה. לתרצה יש מזל, כי היא יכולה לפנות אל המומחה הפרטי שלה שמחזק את הגב )אורגמי( של עבודותיה.שידור לאדם אחרהסטודיו של תרצה מכיל עשרות מברשות ומכחולים ומאות צבעים, שהיא מפיקה מחומרים טבעיים כמו אבנים, צדפות וצמחים שהביאה מיפאן. את כל עבודות הנייר היא מייצרת מסיבי עץ תות יפאני שהיא מוסיפה להם חומרים מן הטבע – ענפים יבשים ועצים – הנטמעים בציורים. עבודותיה המעודנות מביעות רגישות גבוהה ליפי החומר.יום נפלא בילינו במחיצת בני הזוג. תרצה הכינה סושי שאכלנו מתוך כלי שעשה מו מבמבוק, המרק נמזג לקעריות יפאניות ואת הטופו והאורז אכלנו במקלות. מו מזג לנו במשך היום תה יפני ירוק מתוך קומקום עתיק, והנעים את שהותנו בנגינה על קוטו."מיטב היצירות היפאניות התלויות במקדשים הן של אמנים עלומי שם", מסבירים תרצה ומו, "אמנים אלה מתעניינים בתהליך היצירה ולא בתוצאה". תרצה לא מתקשרת לעבודות שלה, ולא קשה לה להיפרד מהן. נהפוך הוא: כשהעבודה נגמרת היא שמחה להיפרד ממנה, כי "האנרגיה שהיצירה שלי משדרת תעבור לאדם אחר, שיוכל להתחבר אליה טוב יותר ממני". מו למד מהיפאנים לא לנסות להטביע את החותם האישי על העץ. "החומר עצמו חשוב בעיני יותר מהחותמת של יד האדם. ביפאן רוחשים כבוד לכוחות הטבע ומכירים במגבלות האדם. אני מאפשר לעץ להתבטא. כל פיסת עץ תקבל את מה שנולד ממנה". שניהם חולמים להפיץ את אומנויות העץ והנייר היפאניות בארץ, ולחלק את הידע הרב שרכשו עם כל אדם המעוניין להכיר לעומק את התרבות היפאנית.