חידת האור – גופי התאורה של יעל יודקוביץ ואפרת שר

כשמסתכלים על גופי התאורה של יעל יודקוביק ואפרת שר, סטודיו In 2, חושבים בדרך כלל על טבע. צמחים, בעלי חיים, גוף האדם, גופים תת-מימיים, משקעי אבן, מאובנים, קרחונים, גרמי שמיים ונקיקים בסלע  – כל אלה הם רק חלק מעולם האסוציאציות העשיר של השתיים, שהוליד מגוון עצום ויוצא דופן של גופי תאורה שייחשפו  בקרוב במספר תערוכות.   את הקו הסגנוני שלהן הן מגדירות כמעין "הכלאה בין האנטומי לזואולוגי", המדגישה יסודות אניגמטיים ומסתוריים. "אנחנו מתבוננות בטבע," הן מסבירות את תהליך היצירה, "מפנימות אותו, מעבדות ואז יוצרות באמצעותו משהו חדש."  תהליך העבודה של השתיים שונה ומסקרן; במהלך למעלה מארבע שנות יצירתן המשותפת שמרו יודקוביק ושר על חשאיות יצירתית מוחלטת  – לא חשפו אף אחת מהעבודות, לא השתתפו בתערוכות קבוצתיות ולא שלחו צילומים לעיתונות. "מאוד חשוב לנו לשמור על אלמנט ההפתעה," הן מסבירות, "שהאובייקטים ייראו בפעם הראשונה  בתערוכות." כעת, רגע לפני התערוכה הראשונה, "ארץ לבנה", שתוצג בדצמבר הקרוב בפריסקופ – הן מוכנות להיחשף. כשהן נשאלות על השיתוף ביניהן הן מגלות שלמרות שלמדו יחד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אותה סיימו ב- 1995, החיבור ביניהן אינו מובן מאליו. "במהלך הלימודים מעולם לא עבדנו ביחד על שום פרויקט," מספרת שר, "אפילו לא היינו ממש חברות." יודקוביק מגדירה את השותפות ביניהן כעניין של עיתוי.   "שתינו עבדנו במשרדים טובים וצברנו ניסיון בעיצוב," היא נזכרת, "אבל הרגשנו שאנחנו הולכות לאיבוד – עושות דברים שאחרים בעצם יכולים לעשות במקומנו, שאין בהם מספיק ייחוד." ואז, בעקבות שיחת טלפון מקרית, החליטו להיפגש, וביחד כתבו מניפסט שהוביל לעבודה המשותפת.   במניפסט, שהיום הן מתייחסות אליו קצת בחיוך, שטחו השתיים את התוכניות והתקוות העתידיות שלהן, כמו למשל "ליצור בסיס לפעילות עיצובית ערה, ניסיונית ומחדשת" או "להפקיע את העיצוב מהאנונימיות התעשייתית אל עיצוב אינדיבידואלי-אקספרסיבי." התפיסה העיקרית שאיחדה אותן מלכתחילה היא שכל מוצר – ולא חשוב אם  הוא אובייקט אומנותי או חפץ שימושי – צריך ליצור אצל מי שבא אתו במגע חוויה רגשית.    השלב הבא היה איסוף, אובססיבי כמעט, ומיון של מקורות השראה ומושאי התבוננות. אלה כרוכים היום בשלושה ספרי סקיצות עבי-כרס ומרשימים, המחולקים לקטגוריות: צורות, חומרים וקונספט. שם נוצרו השפה והמצע המשותפים.   "לפעמים ממש תקשרנו דרך ספר הסקיצות," הן נזכרות; אחת מהן הדביקה, למשל, צילום של מקור השראה, עשתה לידו סקיצה, וחברתה "הוסיפה לו שוונצ’יק ששינה את כל העניין." תוך כמה חודשים התפטרו שתיהן ממקומות עבודתן והתמסרו לתהליך שתוכנן מראש  לשנה אחת, וכאמור נמשך יותר מארבע. "תהליכי היצירה שלנו מאוד ארוכים," מסבירה יודקוביק, "אנחנו יוצרות משהו, מפרקות אותו, בונות מחדש, מפרקות שוב וכן הלאה." לפרנסתן הן עוסקות בעבודות שונות, בעיקר בהוראה, באופן לא קבוע:  יודקוביק מעבירה חוגי פיסול לילדים ולמבוגרים  במסגרות פרטיות וב"מרכז ביכורי העיתים" ושר מלמדת תולדות העיצוב בביה"ס "אסכולה".  השתיים גם השיגו מימון מתומכים שונים שהתרשמו מהסקיצות ומהמניפסט, ואפשרו להן להוציא את העבודות אל הפועל. העבודה, שנעשתה בדירותיהן הפרטיות, השפיעה משום כך רבות על קנה המידה של האובייקטים. העיסוק באור הוא עבור שתיהן  רגשי ויצרי מאוד, ונוגע במושגים הבסיסיים והאישיים ביותר כמו לידה, חיים או מות. באופן כללי הן מגדירות עצמן כיוצרות אינטואיטיביות שהעשייה האומנותית היא עבורן, מעל לכל, דרך חיים.   בהקשר זה, הן גם לא מגדירות את עצמן כמעצבות – למרות שזו הכשרתן הרשמית – אלא כיוצרות רב-תחומיות "שבעיקרון יכולות מחר לעשות תערוכת ציורי שמן על קנבס." ובכל-זאת המשיכה הברורה של שתיהן היא לתלת-ממד והאוריינטציה המנחה אותן, לפחות בשלב זה, היא לייצר desired objects שיפעלו בו-זמנית על כל החושים ויתקשרו עם המשתמש.    את הגופי תאורה שלהן הן חילקו לשתי קטגוריות עיקריות, לפי עקרון בקיעת האור: ישנה סדרת הגופים, WHITELAND, שהאור בוקע מהם דרך חורים בצורות ובגדלים שונים. הגופים עשויים חימר צבוע לבן ומאורגנים סביב כמה קבוצות. הסדרה השניה היא "יצורי אור", שהאור בוקע מתוכם כמו דרך עלה והם מבוססים על צלופן צבעוני שעבר עיבוד מקורי. גם הם מאורגנים בקבוצות וכל קבוצה מייצרת סביבה שונה. WHITELAND , שנוצרה בחורף, מקרינה שקט כמעט מדידטיבי ומעין ליריות מאופקת, קפואה במקצת. השניה, שנוצרה בתקופות הסוערות יותר, נראית מהפנטת, חושנית ועתירת אנרגיה.   הדואליות הזו היא בין השאר פועל יוצא של שיתוף הפעולה של שתי נשים-מעצבות, על המורכבות הפנימית של כל אחת מהן בנפרד ועל הדינמיקה – הלא תמיד פשוטה – ביניהן. הנשיות באה לידי ביטוי גם בצורות עצמן. אלה מעלות לעיתים אסוציאציה של איברים אינטימיים נשיים (אינספור ואריאציות על "חורים נשיים" כפי שהן מכנות זאת) ושל ארוטיקה בכלל. בימים אלה השתיים עובדות על קבוצת גופים בשם ’ארוטיקה’, המבוססת על עקרון הקליפה, שהאור בוקע ממנה דרך חריצים. על הסדרות השונות עבדו במקביל – בחומרים ובטכניקות שונות, כמו גם בתהליכי עבודה מגוונים. בחירת החומרים נעשתה מתוך חיפוש אחר משהו שירגש ויפתיע  אותן ובמקביל יעניק להן חופש. הבחירה בקרמיקה, נעשתה למשל בעקבות חוויה של יודקוביק באחד משיעורי הפיסול שהעבירה – "היה שם ילד שחורר  גוש חימר בקיסם," היא מספרת, "וזה כל-כך הקסים אותי שסיפרתי על זה לאפרת" ואז החליטו לנסות.   מבחינת הביצוע הפיסי של העבודות – היו אובייקטים שנעשו ממש בארבע ידיים (אחת מהן עיצבה את המבנה הבסיסי, האחרת שינתה אותו והוסיפה לו למשל צבע או טקסטורה), אחרים נעשו על ידי המעצבות בנפרד והתבססו על רעיונות משותפים. בנוסף, לווה תהליך העבודה בעיבוד של טקסטים ורעיונות של הוגים כמו ואלטר בנימין, פאול צלאן, רומנטיקנים גרמניים ואחרים, שמצאו ביטוי בתהליכי החשיבה המשותפים.   עיקרון חשוב המאחד את כל האובייקטים של סטודיוIn 2    הוא הסדרתיות; בכך באים לידי ביטוי הרקע התעשייתי של השתיים, כמו גם התפיסה המרחבית והעיסוק בהתרבות, חזרה ושכפול של הגוף האנושי ובכלל. "אנחנו מאוד מחוברות לגוף," מעידה יודקוביק, "אני למשל הכי מקנאה ברקדנים שעובדים כל הזמן עם הגוף שלהם." שר מוסיפה שחלק ממקורות ההשראה לעבודות היו גם הבעות פנים ותנוחות גוף שקלטו זו אצל זו.   כשהן מתבקשות להסביר את עקרון הסדרתיות (הגופים תמיד מאורגנים אצלן בלהקות) הן מדברות על יצירת סביבה ועל ריתמוס ועל ריבוי טבעי. "לפעמים," הן אומרות, "אנחנו אפילו לא זוכרות מי מהגופים היה הראשון."         בימים אלה, כשתערוכה אחת בפתח ואחרת בהתהוות, הן מפנטזות על מגוון רחב ככל האפשר של תגובות רגשיות ואסוציאציות של המתבוננים. "אז נדע," הן מסבירות, "אם העבודות מצליחות לקחת כל אחד אל הנוף הפנימי שלו."