סר טרנס קונראן: אין טעם רע – המעצב, היזם ואיש העסקים

יש רק טעם אישי, אין טעם טוב או רע – טוען סיר טרנס קונראן, מעצב, יזם, איש עסקים, מקים רשתות החנויות "הביטאט" וה"קונראן שופ", מו"ל ומחבר של ספרי עיצוב. האימפריה של סיר קונראן הולכת וגדלה, ותקעה יתד בלונדון, המבורג, וינה, פאריז, ניו-יורק וטוקיו."אין טעם רע או טעם טוב. יש טעם אישי". את האמירה הנחרצת הזו שמעתי דווקא מפיו של אחד מהאנשים המשפיעים ביותר, בשלושים השנה האחרונות, על טעמו של הקהל הרחב – באירופה ובחלקי עולם שונים – בכל הנוגע לעיצוב הבית ולעיצוב בכלל. סיר טרנס קונראן.  אדריכל ומעצב בהשכלתו ובמקצועו, ובעיקר יזם ואיש עסקים רב פעלים. סר טרנס הוא הבעלים של רשות של חנויות עיצוב (תחילה "הביטאט" ובשנים האחרונות ה"קונראן שופ"), של מסעדות ("פונט דה לה טור", "קואגלינו" ו"מצו" – המסעדה הגדולה ביותר באירופה), מו"ל של ספרים על עיצוב הבית ומה לא. אדם בעל אנרגיות בלתי נדלות, נהנתן, תאב חיים ואיכות חיים.את דעותיו על קשת מגוונת ביותר של נושאים (רהיטים, גינון, מכוניות, לבוש, נופש) קראתי בספרו האחרון, "טרנס קונראן על עיצוב". את דבריו שמעתי בפאריז, בשיחה פומבית שקיים עם קארולין טינה, העורכת הנמרצת והאינטליגנטית של כתב-העת הצרפתי "מארי קלייר מייזון". השיחה לוותה בשקופיות שהביא עמו קונראן מלונדון, והיא היתה אחד האירועים המרכזיים שליוו את יריד הרהיטים הפריזאי בינואר 1997.לחנויות "הביטאט" (שנמכרו לאחרונה לרשת "איקאה") נחשף כמעט כל חובב עיצוב שביקר בלונדון. את אחת מהחנויות של רשת "קונראן שופ" פקדתי לראשונה במרכז העיצוב של טוקיו, ה"אוזון סנטר", והתרשמתי עמוקות משתי תופעות: ראשית – מעיצובה המוקפד של החנות עצמה ומהאיכות הגבוהה מאוד של המוצרים הנמכרים בה. שנית – מעצם העובדה שכה הרבה יפאנים פוקדים את המקום, ורוכשים שם כלים בעיצוב מערבי יוקרתי וכן רהיטים מערביים, עבור דירותיהם הקטנות מאוד. "היפאנים באמת מאוד אוהבים את העיצובים שלנו", אמר קונראן לקארולין טינה. "הם מעניקים להם הרגשה של התחברות לתרבות המערבית". " אבל נכון, שמפאת השטח הקטן של הדירות שלהם, הם לא יכולים לרכוש מערכות שלמות, אז הם קונים בדרך כלל ספה לשניים, או כורסא אחת בלבד, אף פעם לא מערבות שלמות".מהפכה בהרגלי הצריכהרשת "הביטאט" נפתחה לראשונה בבריטניה ב-1964. "באותה תקופה, לאחר שסיימתי את לימודי הארכיטקטורה שלי, לא היו רבים שגילו עניין בכשרונות שלי", מספר קונרארן בספרו. "החלטתי ליצור לעצמי מקום משלי, שבו אמכור את העבודות שלי". כך נולדה "הביטאט", ומיד חוללה מהפכה-זוטא בתחום חנויות הרהיטים בבריטניה (ואולי באירופה, ובעולם כולו), ובעקבותיה בהרגלי הצריכה של הקהל הרחב. עד אז נמכרו רהיטים במעין מחסנים שבהם הם הוצגו בחוסר חן ובחוסר מחשבה. "הצגנו אז לקהל, בפעם הראשונה, חנות רהיטים מעוצבת בצורה יפה והגיונית, שהציעה רהיטים וחפצים משלימים – כלי מטבח, אביזרים, מנורות, שטיחים וכד’", כתב קונראן.ההיצע של "הביטאט" היה מורכב מפריטי ריהוט ועיצוב מודרניים מצרפת, מאיטליה ומסקנדינביה, בצד פריטים אתניים מאסיה ומאפריקה, שיצרו תערובת מקסימה של חדיש וישן, מערבי ואתני; צירוף שהיה בזמנו מקורי מאוד, ומאז הוא הפך למקובל מאוד על טעמם של מעצבים ובעלי טעם טוב. "כל מה שקשור בחנות עוצב כחלק משלמות אחת: המדים של העובדים, השלטים, אפילו הניירת של החנות, עד לרמה של הקבלות", הוא כותב. "הצענו לקהל סגנון חיים, לא רהיטים".באותה תקופה היה זה רעיון חדשני, אפילו פריצת-דרך. כיום כמעט שאין חנות רהיטים שמחשיבה את עצמה שאינה הולכת בעקבות "הביטאט", כולל אחותה הצעירה, ה"קונראן שופ", שמציעה לקהל את אותו דבר, אבל ברמה גבוהה יותר, יוקרתית יותר.  חלק גדול מהפריטים הנמכרים בחנויות הללו הם מתוצרת "בנצ’מרק", חברת הייצור של קבוצת קונראן. פריטים אחרים הם של יצרניות ומעצבים נודעים ופחות נודעים: מפיליפ סטארק ורון ארד ועד מעצבים צעירים, בוגרי בתי-ספר שמתייצבים אצל קונראן ומפעם לפעם מצליחים להצטרף לרשימה."כיום אנו מעסיקים כ-1,200 עובדים, ביניהם כ-40 מעצבים", אומר סר טרנס, ואיני יודעת אם הוא מונה את עצמו ביניהם. על כל פנים, כאשר נשאל אם הוא מוצא עדיין זמן לעצב בעצמו, הוא משיב שמפעם לפעם הוא פורש לביתו הכפרי, ועוזב לשם כך את דירתו הלונדונית היפהפייה, המשקיפה אל התמזה, הממוקמת באיזור ה"טאואר בריג’", סמוך למוזיאון העיצוב הלונדוני שהוא בין מייסדיו ותומכיו. "בכפר אני חי בבידוד ובניתוק, ומפעם לפעם חוזר אל מסלול המירוצים של החיים עם כמה עיצובים חדשים", הוא מספר. ליד שוק הדגיםהחנויות של קונראן, כמו המסעדות שלו, מצטיינות לא רק בעיצוב הפנים שלהן ובשפע המוצרים היפים לבית שהן מציעות. הן מתייחדות קודם-כל במבנה שבו הן פועלות. בדרך-כלל במחסנים ישנים, לעתים קרובות בכנסיות. ה"קונראן שופ" בלונדון, נפתחה לקהל ב-1987 בסלואן אווניו פינת פולהם רוד, בבית ששימש לפני-כן כמחסן של חברת הצמיגים "מישלן".  עד היום מתנוסס על הבית השלט המקורי המפורסם של מישלן. הבית תוכנן במקורו בשנת 1911 על-ידי פרנסואה אפינאס, בסגנונות הארט-נובו והארט-דקו. "זה היה הבית הראשון שנבנה מבטון מזויין", סיפר קונראן בראיון. אגב, בכניסה לבניין בגרסתו הנוכחית יש – איך לא – מסעדה בשם "ביבנדום", שבעליה הוא – כמובן – סר טרנס קונראן. "אני אוהב שילובים של ישן וחדש", הסביר קונראן בשיחתו עם קארולין טינה. "לכן אני מעדיף למקם את החנויות שלי בבתים ישנים, בעלי הסטוריה מיוחדת". בפאריז הוא מיקם את החנות ברי די באק, מבנה בעל שלד מתכת שהוקם בזמנו על ידי המהנדס אייפל (זה שתיכנן את מגדל אייפל הקרוי על שמו). בהמבורג יש לקונראן חנות שעוצבה במיבשלת בירה ישנה, ליד שוק הדגים. שם ניצבים הרהיטים על דשא אמיתי, טבעי, ובאחת הפינות – כפי שראיתי בשקופיות שהציג קונראן – פוזרו תפוחי-עץ בין הרהיטים.דירתו הפרטית, לעומת זאת, שוכנת בבית חדש, והיא משקפת את טעמם והעדפותיהם של קונראן וחברתו לחיים, ויקטוריה דייויס. המטבח, כפי שאפשר היה לצפות בביתו של חובב מזון מושבע כקונראן, תופס מקום נכבד בדירה הפרטית, ומכיל ציוד בישול ואפייה מקצועיים.  המטבח והדירה כולה מעידים על גישתם הבסיסית של בני הזוג: העיצוב בשירות איכות החיים. ואיכות החיים בדירה מורכבת, בין השאר, מחלל פתוח, תאורה נכונה, ריהוט נוח בעל קווים קלאסיים, שולחן אוכל גדול הערוך תמיד לשמונה סועדים, ריצפת עץ, שטיחים אתניים, ואוסף של כלי זכוכית. פיקאסו של העיצובעל חיבתו העזה לבישול ולמזון סיפר קונראן בראיון לקארולין טינה, ואף כתב על כך בספרו. לדבריו, המיפגש הראשון שלו עם החוויות הקולינאריות היה באיטליה ובפאריז, שם בילה זמן-מה בצעירותו, ושם עבד במסעדה כפועל פשוט. "הוקסמתי מאוד משווקי המזון, מהצבעוניות, מהריחות מהמהומה של השווקים, וכמובן מהאוכל עצמו. אני נהנה מאוד מהתיאטרליות של עסקי המסעדות, מהשלבים השונים של הכנת הארוחות – החל מהרכישה של המזונות, עד לצורת ההגשה וקבלת הקהל, וכמובן – מעיצוב המסעדות". כאמור, הפך קונראן את התחביב לעסק מכניס למדי. בבעלותו תשע מסעדות, שש מהן נבנו בשנה האחרונה. ממש בימים אלה הולכות ומוקמות עוד תשע חנויות "קונראן שופ" – ארבע באירופה וחמש בארה"ב. כולן בבתים ישנים, ואחת מהן, במנהטן, תוקם איזור הנקרא בריג’מרקט, מתחת לגשר של רח’ 59, שם שכן פעם שוק של איכרים שהציעו את מרכולתם.  המסעדה בעלת הקשתות הגבוהות, הנראית כמו קתדראלה ישנה, תיפתח לקהל בשנת 1998. בווינה הפך קונראן בית-מלון ישן למלון חדש ומשופץ, בעל 173 חדרים ומרתף יין ישן, שעוצב בסגנון כפרי גס. באתר האינטרנט של קונראן מצאתי, שבשנות ה-80 הגיע מחזור המכירות של המסעדות והחנויות שלו למיליארד דולר, ולדבריו, הרווחים מעסקים אלה מסבסדים במידת-מה את ייצור הרהיטים שלו."מה היית רוצה להיות כשתהיה באמת גדול?" שאלה טינה את קונראן, האיש שהגשים כל כך הרבה שאיפות. "הייתי רוצה להיות פיליפ סטארק", הוא ענה. "סטארק הוא גאון, הוא הפיקאסו של העיצוב. עבדתי אתו פעם, והוא עיצב עבורי כיסא בעל שלוש רגליים. אמרתי לו: פיליפ, אני אוהב את זה, אבל מי שישב על הכיסא הזה יפול. מרד, הוא ענה לי. לעזאזל! זה באמת כל כך יפה"…