פולקלור

כיום, בכפר הגלובלי, אנו נחשפים ביתר קלות לעבודות היד המסורתיות מכל העולם, גם מבלי להרחיק נדוד.ברחבי העולם נהוג לשמר את העבודות המסורתיות כחלק מגישה תרבותית המעריכה עבודות יד ומורשת.  שילוב של עבודות פולקלור בעיצוב הבית אינו "טרנד" חדש או חולף, זוהי דרך חיים. מי שאוהב ומעריך עבודות יד בכלל ומסורתיות בפרט ישלב אותן בהצלחה בכל סגנון מגורים שבו יבחר.  כמו נגיעה של חומר טבעי, כך גם עבודה אתנית, כגון שטיח בעבודת יד מהיכן שהוא, נותנת לחלל, באשר הוא, נגיעה אישית ייחודית וחמה, שמעבר לסטנדרטי.כשקמה מדינת ישראל, נוצר צורך למצוא זהות עצמית חדשה במזרח התיכון. כמו האדריכלות והמוסיקה, אשר משחר ההתיישבות בארץ חיפשו את המיזוג בין המזרח למערב ליצירת שפה מקומית, כך גם אופנת הלבוש ואבזור הבית גיששו את דרכן לזהות עצמית דרך יצירות הפולקלור שבהן התברכה המדינה. "משכית" בראשותה של רות דיין קישרה בהצלחה בין אמנים ומעצבים למבצעים מסורתיים מכל עדות הארץ. שנים רבות זוהתה הדמות הישראלית החדשה עם רקמות תימניות למיניהן, תכשיטים בדואיים ורומנטיקה השואפת למקורות הקדומים. הדבר התבטא גם באופנת הבית עם מפות ארוגות ביד בצבעים אתניים, כריות רקומות מסורתיות בעיצוב מחודש, אהילים מעניינים וכדומה.אחר כך באו שנות השבעים המעוצבות, שנות השמונים המינימליסטיות ושנות התשעים עם הקלות המכס אשר הציפו את הארץ בסחורה זולה מהמזרח. כך חוסלה תעשיית הטקסטיל המקומית ופחת החיפוש אחר השורשים. השוק הוצף במוצרים אתניים עממיים במחירים השווים לכל נפש אשר זכו, ועדיין זוכים, לפופולריות רבה. לצד השוק הזול קיימים תמיד מוצרי האומנות האותנטיים והקלאסיים יותר, שהם יקרי ערך. "מי שבאמת מעריך עבודות אתניות, יעריך אותן תמיד ויידע להבחין בין הדבר האמיתי, השווה באמת, לבין המסחרי והזול, שגם כבודו במקומו מונח",  אומרת רחל אורן, בוגרת שנקר שהיתה קניינית ברשת המשביר לצרכן והקימה לאחרונה את ETHNICWARE, חברה ישראלית המשלבת עיצובים חדשניים שלה עם עבודות רקמה מסורתיות. מעבר ליצירה ולמוצר עצמו רואה אורן במעשה שליחות: לתת עבודה לנשים שאינן יוצאות מהבית. דווקא בחו"ל, היא אומרת, מעריכים יותר עבודות יד בכלל ועבודות אתניות בפרט. היא מייצאת את התוצרת המקומית בעיקר לארצות הברית. "אני מחוברת מאוד לסגנון הפולקלוריסטי", מספרת תמרה יובל ג’ונס, מעצבת רב תחומית שהתמנתה לאחרונה לראש החוג לעיצוב אופנה בשנקר. "בשנות השבעים הייתי בגואטמלה, ושם הכתה בי התודעה של היופי והאפשרויות הגלומות בשילוב הסגנון האתני-עממי עם כל עיצוב אחר. גואטמלה היא ארץ עם עבודות פולקלור עשירות מאוד של אריגות, בדים רקומים וצבעוניות עזה. שם ראיתי בתים סופר מודרניים, גם כאלה בסגנון אמריקאי, אשר שילבו ריהוט מודרני עכשווי עם פולקלור. השילוב של הלבשת הבית בכריות, וילונות, שטיחים וכדומה עם עציצים בצמחייה מקומית עשירה העניק גם לאדריכלות הקרה ביותר ממד של אווירה חמה, צבעונית ואנושית.  גם אצלי בבית חדרי הילדות היו תמיד שופעים פריטים צבעוניים מגואטמלה ועכשיו אני שואפת יותר לסגנון האוריינטלי, שהוא נוח, נעים ומתאים לאורח החיים שלנו בארץ. בקונצפט של החיים שלנו כאן, נראה לי נכון החיבור של מזרח למערב. ספות העשויות ממזרנים, כריות גדולות על הרצפה, פופים ושטיחים שנעים לשבת עליהם. הארץ חמה ואנחנו לא מעונבים ופורמלים, לכן נראה לי מתאים מאוד לפינת טלוויזיה, להיות שרוע ככה, כמו ברומא ויוון העתיקה עם ענבים ואבטיח אבל גם עם טלוויזיה… זהו סגנון שגם מתאים מאוד לחדרי הנוער. לא מזמן הבאתי חברה, מעצבת רצינית מאיטליה, לטיול בסיני והיא חזרה עם 20 שטיחים בדואיים ועשתה לה "זולה" של רביצה על יד הבריכה שלה בבית בפירנצה. למה לא לקחת צורת חיים שבטית אתנית ולהעביר את זה לבית סופר מודרני? זה מדליק".אז כשאומרים ארץ זבת חלב ודבש מתכוונים למעשה לארץ שופעת שטיחים אתניים מקסימים שהגיעו אלינו מהקווקז, טורקיה, מרוקו או מהבדואים, אריגי סוזאני עשירים ושאר רקמות נדירות. צאו לשוק הפשפשים, לירושלים העתיקה ולמפעלי הבדואים בנגב ותיווכחו.