קסם החומר הקרמי – אמנית הקרמיקה לידיה זבצקי

 "אני אוהבת לעשות דברים יפים", אמרה לי פרופ’ לידיה זבצקי, אמנית בעלת שם בינלאומי, כשהיא מוקפת במוצגי התערוכה שלה, "כתישה ושחיקה", שהתקיימה לאחרונה בגלריה פריסקופ בתל-אביב. המוצגים היפהפיים צמחו מתוך קשר גלוי וסמוי עם ארכיאולוגיה והיסטוריה, ויש בהן אזכור לתקופות ותרבויות קדומות, העובר כחוט השני כמעט בכל עבודותיה.בראשית דרכה עבדה זבצקי כרפאית של כלים ארכיאולוגיים, והפגישה עם ההיסטוריה הארץ ישראלית הטביעה בה חותם עמוק. "בחומר הקרמי נוצרו היצירות הראשונות של האדם", היא מציינת. הפגישה עם הנדבכים ההיסטוריים הללו אירעה בחייה של זבצקי לאחר שעלתה ארצה מפולין, כשהיא בעלת תואר שני במשפטים.היא רצתה להתחיל מחדש בלימודי פיסול, ונרשמה ל"בצלאל". כשהתקבלה הסתבר שבאותה שנה לא נפתחה מחלקה לפיסול, והיא הופנתה למחלקה לקרמיקה. "המחלקה הזו לא היתה אז יוקרתית מאוד, ואנשים שהעריכו את הכישרון שלי המליצו שאעבור למחלקה לגרפיקה", היא מספרת. "אבל זה היה מאוחר מדי: נכבשתי בקסמו של החומר והמשכתי בלימודים".כיום היא מורה בבצלאל, ובתקופה מסוימת שימשה כראש המחלקה לקרמיקה. שמה הולך לפניה בעולם, ומאחוריה רשימה מפוארת של תערוכות, הרצאות, סדנאות והוראה. הניסיון הרב והמוניטין לא הקהו את אהבתה הראשונית לחומר הקרמי שהוא, לדבריה, "החומר הנפלא ביותר. חומר יכול להיות תוכן ואידיאולוגיה, והוא יכול להיות כלי לביצוע רעיונות. למזלי, הרעיונות שלי מתחברים באופן טבעי לחומר הקשה הזה. ניסיתי לעבוד גם בחומרים אחרים, אבל תמיד חזרתי לקרמיקה".מי שראה אי-פעם את הכדים-פסלים של לידיה זבצקי, לא ישכח אותם. הם גדולים מכל בחינה אפשרית, צבעיהם אקזוטיים וחושניים, צורותיהם מעוררות את הדמיון ואת הנטייה להתקרב, למשש, לחבק ולגלות את תוכם. "יש לי חיבה לכלים קדומים", מסבירה פרופ’ זבצקי. כל העבודות שלי מתחילות מכלי כלשהו. הקושי הוא לעבוד עם כדים, כלים שקיימים בתולדות האנושות עוד מתקופת האבן, ולהעניק להם צורה ומשמעות עכשווית."אני ממשילה את הכדים למבנים ארכיטקטוניים", ממשיכה לידיה. "לכד יש נפח פנימי פונקציונלי, אפילו אם הוא מכיל אוויר בלבד, וגם לבית יש קליפה ונפח. גם כד וגם בית יכולים להיות שימושיים או לא. קשר אחר עם ארכיטקטורה, הוא המקום שבו מוצב הכד לאחר ייצורו. צריכה להיות לו נוכחות חזקה כדי להתמודד עם המבנה שבו הוא יונח".זבצקי מושפעת מאוד מהגלזורות )שכבות הציפוי( של הקדרות העתיקה. היא רכשה ידע רב על הרכב הגלזורות הרעילות המכילות עופרת, ומשתמשת בחומר הרעיל בזהירות. "הכנתי מחקר מקיף על הגלזורות מתקופת שושלת טאנג בסין", היא מספרת. "הם ידעו הרבה על רעילות העופרת, ולא השתמשו בה בייצור כלי אוכל. בתהליך המחקר שלי עסקתי בבדיקת החומרים: לקחתי קמצוץ של כל מיני אבקות, ערבבתי ובדרך כלל לא ידעתי מה ייצא מזה. חשתי כמו קוסמת. כך השגתי את האדום העז ביצירה ’כד הרעל’".את מבנה הכדים שלה היא מתארת במושגים אנושיים: גוף וראש, שהם שני קצוות היוצרים מתח של ניגוד והפתעה. את רוח הכדים שלה היא מבטאת בסופו של תהליך גם בשמות שהיא מעניקה להם – כד גבישים, אבן, רעל, אננס, גפן או כד קבורה. לאחדים מהם היא מעניקה צורות פיגורטיביות, לאחרים צורות מופשטות יותר, וכל אחד מבטא העזה וחופש בבחירת התכנים והצורות.לאורך כל שנות הקריירה המפוארת שלה, יצרה זבצקי כלים שימושיים רבים, ביניהם גם גופי תאורה וקירות דקורטיביים. אולם לדבריה, "כיום הולך ומצטמצם המרחק בין אמנות ועיצוב. איך אגדיר את העבודות שלי? לפעמים כך ולפעמים כך. לטעמי, גם הנאה מהתבוננות היא פונקציונלית. לעומת זאת, אפשר לקחת כל מוצר שימושי כנקודת מוצא, ולהפוך אותו למשהו שיש בו דגש על חוש המישוש או הראייה, ולא רק על הפונקציה. העיצוב הרחיב מאוד את הגבולות שלו, אבל מצד שני – מה כבר השתנה בעיצוב קומקומים מאז שנוצרו קומקומי התה הסיניים הקטנים? כל עוד הם נועדו לשתיית תה – אי אפשר לשנות הרבה. אולי כשימציאו סוג חדש של משקה שאותו לא שותים מספל, נמציא כלי שונה לחלוטין…"