פריסקופטיבה

גורמים  שהשפיעו ומשפיעים על האמנות בישראל

 

פריסקופטיבה

 

סיכום ביניים בתהליך התהוותו של המושג "עיצוב מקומי" מתבטא בתערוכה המציינת 15 שנים לגלריית פריסקופ

 

מאת: חדווה אלמוז

 

לידים

 

קיומה של תערוכת עיצוב בחלל הנועד לאמנות מצדיק את המושג "ארט דיזיאןדיזיין", אחד הבסיסים בגיבוש העיצוב המקומי

 

"מה זה עיצוב מקומי: מעצבים שונים שואבים את הרעיונות לעבודותיהם מתוך הזיכרון הקולקטיבי של המעצבים בארץ"

 

 

נאמנה לסדר הכרונולוגי של התערוכות כפי שהוצגו בגלריית פריסקופ, אצרה זיוויה קיי לתערוכת הרטרוספקטיבה את המעצבים שבעיסוק שלהם יש משמעות להווה ולעתיד

 

 

נקודת המוצא של התערוכה היא מעצבי מפתח, שלאורך כל יצירתם חושבים דרך עיניו של הדור הבא. הם אלה שיצרו את הבסיס שעליו, בשיטת הקוד הפתוח, מתגבש העיצוב המקומי

 

 

 

לפני כארבע שנים, בעת שהוצגה תערוכתו של האמן והמעצב תומר ספיר בגלריה פריסקופ, נחשפה שרי פארן, בעלת הגלריה, לכישורי הכתיבה של אבי לובין, בן זוגו של ספיר. הטקסט שליווה את עבודותיו של ספיר כבש את לבה של פארן, וכדרך אגב היא הציעה ללובין לכתוב ספר על הפעילות המתמשכת של הגלריה מאז הוקמה לפני 15 שנה. להפתעתה של פארן, לובין השיב בחיוב ללא היסוס.

איסוף החומרים שנועדו להיכלל בספר דרש מלובין כיתות רגלים, נבירה באוספי מוזיאונים, סדנאות מעצבים והמון סבלנות. הוא עמד במשימה כשמולו ניצבת המטרה לתעד את העיצוב הישראלי מאז שהחל להיות מוצג בפני קהל.

התכנים בספר, שעוצב בפורמט של ספר קריאה, מסודרים על פי הסדר שבו הוצגו 101 התערוכות. בין התערוכות משולבים עשרה מאמרים שנכתבו, לבקשתה של פארן, על ידי המובילים בארץ בתחום העיצוב.

לקראת סיום הפקת הספר, שהתהוותו נשמרה בסוד ואירוע ההשקה שלו עדיין לא תוכנן, פגשה פארן את אריה ברקוביץ, מנהל אמנותי ואוצר של בית האמנים. בפגישה, ברקוביץ, שלא ידע דבר וחצי דבר על אודות הספר, העלה בפני פארן את האפשרות לעשות תערוכת רטרוספקטיבה לעיצוב ישראלי. תשובתה של פארן הייתה ברורה.

"הרעיון לתערוכת עיצוב רחבה וכוללת נובע מהחלטתי לערוך במהלך השנה הקרובה תערוכות גדולות בנושאים שונים שיקיפו את הבניין כולו. תערוכה ראשונה הייתה בנושא צילום, עכשיו עיצוב, ומתוכננות שלא לפי הסדר תערוכות נוספות בנושאים שונים כמו הויזואליות של הרוק הישראלי, אדריכלות, אופנה ועוד", מסביר ברקוביץ. התערוכות בכל הנושאים שהזכרתי מתקיימות בחלל שנועד בבסיסו לאמנות, חלל ציבורי נטול השפעות מסחריות ובעלות אינטרסים".

קיומה של תערוכת עיצוב בחלל הנועד לאמנות מצדיק את המושג "ארט דיזיין", שנוצר בעקבות פעילותה של פארן והוא אחד הבסיסים בגיבוש העיצוב המקומי.

כפי שאמרה זאת זיוויה קיי, שנבחרה לאצור את התערוכה: "המעצבים שהחלו לחשוב כאמנים יצרו מצב שלא כל האמנים הם מעצבים, אבל כל המעצבים הם ללא ספק אמנים".

קיי התעקשה לאורך הריאיון לקרוא לעיצוב בארץ "עיצוב מקומי" ולא "עיצוב ישראלי". "מה זה עיצוב מקומי: מעצבים שונים שואבים את הרעיונות לעבודותיהם מתוך הזיכרון הקולקטיבי של המעצבים בארץ", מסבירה קיי. "גם מעצבים צעירים שכביכול אינם מיודעים לזיכרון הקולקטיבי, מחוברים אליו באמצעות ההתקשרות שלהם עם המלמדים. לכן זה עיצוב מקומי שאין לו שום פרמטר מובהק המעיד על ישראליות". תשובתה לשאלה על מעצבים ישראלים העובדים בחוץ לארץ השלימה את התיאוריה: "מעצבים ישראלים היוצרים בחוץ לארץ מחוברים למקום אחר".

נאמנה לסדר הכרונולוגי של התערוכות כפי שהוצגו בגלריית פריסקופ, אצרה קיי לתערוכת הרטרוספקטיבה את המעצבים שבעיסוק שלהם יש משמעות להווה ולעתיד ושהשיח שלהם מוסיף לגיבושו של העיצוב המקומי. היא בחרה את אלה האומרים, אחרים ששואלים ונוספים שמשיבים.

את הקונספט של התערוכה משווה קיי לדעותיו של האנתרופולוג אריק ס' ריימונד, שחקר את תרבות ההאקרים ופרסם זאת במאמר "הקתדרלה והבזאר", שדן בקוד הפתוח, תוכנות שכל אחד יכול לשפר.

לדעתה של קיי, החינוך לעיצוב עדיין בחיתוליו ולכן יש עדיין הסתכלות החוצה. חסרה לנו מסורת, אין לנו היסטוריה של עיצוב ומלאכה (קראפט), שעליהם מבוסס העיצוב בעולם כולו. האוספים במוזיאונים בישראל דלים, אין אספני עיצוב מקומי, אין משאבים מקומיים אופייניים, אין תקציבים, כוח ותשתיות לקידום העיצוב בארץ. בקיצור, אנחנו עדים להרבה יותר "אין" מ"יש". לפיכך, אצירת התערוכה מבוססת על מינימום מרכיבים ומקסימום אמירה, ששאובה ברובה מהרחוב המקומי. רוב העבודות הן אבי טיפוס לא יישומיים, התוצרים שונים זה מזה, אבל יש בין כולם קו מקומי מחבר.

נקודת המוצא של התערוכה מתחילה במעצבי מפתח: יעקב קאופמן, דה לנגה, דגנית שוקן, ורד קמינסקי, עמי דרך, דב גנשאהו ורביב ליפשיץ, שלאורך כל יצירתם חושבים דרך עיניו של הדור הבא. הם אלה שיצרו את הבסיס שעליו, בשיטת הקוד הפתוח, מתגבש העיצוב המקומי.

קיי מצטרפת למטרתה של פארן לדחוף את העיצוב למרכז ולחבר אותו היטב למקומו. היא בחרה להציג את 150 העבודות שנבחרו על גבי שביל של אבן מקומית שנבנה במרכז חללי התצוגה. בתום התערוכה, האבן תחזור למקומה הטבעי ולעיצוב המקומי יהיה תיעוד בסיסי מרכזי שעליו ימשיך להיבנות המושג "עיצוב מקומי" או "עיצוב ישראלי".