תאווה לעיניים – מעדנייה חדשה וצבעונית בהרצליה

האדריכל פיני ויינברג, עיצב מעדנייה חדשה בהרצליה המעוררת תיאבון לא רק בזכות מיגוון המטעמים הנמכרים בה, אלא בשל עיצובה, ההרכב הצבעוני של המדפים, העיטורים וארונות התצוגה. הוא מאמין שאדריכלות ותכנון העסק הם חלק ממערך השיווק. במקרה של המעדנייה החדשה של רן שמואלי, ויינברג מאמין שחלק מהשיווק הוא האיש עצמו. לכן קיבל על עצמו חלק מהקביעות של שמואלי ללא עוררין, גם אם לו עצמו, הן לא נראו כמתאימות.לדוגמא: "צבע הירוק חרדל, שבו נצבעו חלק מהמדפים וארונות התצוגה", אומר ויינברג, "לא נראו לי תחילה, אבל לבסוף זה התאים, כי זה חלק מאישיותו של רן שמואלי".שמואלי מאמין, שהצליח להעביר לאדריכל שלו את תחושותיו לגבי המקום, כדי שיוכל לתרגם אותן לשפה אדריכלית. ואכן התוצאה של התכנון החדש בהחלט נעימה לעין, משדרת חום, מזמינה ומניחה למוצרים שעל המדף לקרוץ אל המבקר. משום כך הוצנעו תחנות השירות במקום, כדי שלא תתקבל תחושה של סופרמרקט.אחד האתגרים שהציב לעצמו ויינברג, היה למצוא את הפתרונות הנכונים כדי שהלקוחות יחוו את מה ששמואלי תיכנן עבורם: את ההנאה בתהליך קניית המזון.סר טרנס קונראן אמר פעם על מכלול התענוגות שלו, בקשר עם עולם המזון והאכילה: "זה מתחיל כבר בהליכה לשווקים ולחנויות המזון, בצבעוניות המרהיבה של הירקות והפירות, האריזות והמוצרים, בריחות, במירקמים של החומרים הללו, שאני נהנה למשש אותם.  אחר-כך בטיפול בהם, אפילו בניקוי, בחיתוך, בכל תהליך ההכנה. רק לאחר מכן נוספת לכל אלה ההנאה שבבישול ובתיבול, ולבסוף – עריכה יצירתית ואסתטית של השולחן". נראה שיש לקונראן אחים בנפש גם במקומותינו.שינוי המצבלאחר שבמעדנייה שנמצאת ב"גן העיר" תוכנן כל פרט מראש ובקפדנות, ואין כמעט אופציות לשינוי, בחר ויינברג לאפשר למקום החדש להשתנות חדשות לבקרים. אפשר לשנות את גובה המדפים, ולמקם את שולחנות התצוגה במקומות שונים ובאופנים שונים בתוך החלל הגדול והגבוה של המעדנייה.ויינברג: "האופציה לשינוי חשובה מאוד בעיני. זהו חלק של המותג רן שמואלי". שמואלי הוא גבר עגלגל ומסביר פנים. אפשר בקלות לדמיין אותו בוחש בסירים, עם כובע טבחים לבן על ראשו. ויינברג מציין, שאחת ההשראות שלו לעיצוב היתה קורס בישול שהעביר רן ובו לימד את המשתתפים להכין פאייה, אותו מאכל ספרדי המתבסס בעיקר על שאריות מזון שנותרו בבית, שאותן משליכים אל סיר אחד גדול, ומגישים על בסיס אורז. את האווירה שהיתה בקורס ניסה האדריכל להעביר אל תוך המעדניה.שמואלי רוצה שקהל לקוחותיו יגיע אליו קודם כל כדי ליהנות מהקנייה. "שלא יבואו עם רשימה מהבית, שיבואו ויראו מה שיש".לכן הוחלט על שימוש מסיבי בעץ גושני בעיבוד גס, לא מהוקצע, בצבע שכמעט ולא נראה. אותו עץ עוטף את המקררים, מחוייבי המציאות, ומונע מ"הקור" (תרתי משמע) לברוח החוצה ו"להקפיא" את המבקר. לכן הוא נמצא גם בתחתיות מקררי התצוגה וכמעט בכל מקום במעדנייה.ויינברג מעריך את שמואלי כאדם חסר פרטנזיות, גלוי וישיר, לכן בחר שלא להתייפיף בעיצוב המקום. "לכן תכננתי שתעלות מיזוג האוויר יעברו בתוך צינורות הנחושת החשופים, והמנורות הן מנורות לצורך תאורה וזהו".זיתים ורימוניםאבל קישוטים צריך. חלל גדול כל כך, עלול להיראות עירום מדי. לצורך כך הוגדלו פרטים מתוך הלוגו של המעדנייה, שעוצב על ידי ליאת ברזילי, ואת הקיר מקשטים ציורים צבעוניים של מיני מזונות: שעורים, ענבים, תותים, זיתים ורימונים. אותם ציורים מופיעים בהקטנה על המכסים והקופסאות, וכך מתקבלת הרגשה שאתה לוקח את המעדנייה איתך הביתה.הרצפה הגולמית והמחוספסת מזמינה את הרחוב פנימה, ופינת הטעימה הפנימית גם היא מעוצבת בחומרים טבעיים, כמו כיסאות קש וברזל ופלטות מזכוכית חלבית על השולחנות. הפינה נקשרת אל החוץ על ידי מדף מעץ, השולט במעדנייה, ומפנה את מבטו של הטועם אל הרחוב.מכיוון שהמעדנייה ממוקמת בפינת שני רחובות, בחרו ויינברג ושמואלי לבנות את שני הקירות החיצוניים מלוחות זכוכית ענקיים, וכך נשמר המגע עם הרחוב, ופותח את לב המעדנייה אל העוברים ושבים. בצמוד נמצאת חנות יין בבעלות ערבית ושני בעלי העסקים משתפים ביניהם פעולה, ומדגימים אפשרות של דו-קיום. מזון ועיצוב הם בהחלט מתווים טובים בין אנשים, בין עמים, ובין חנויות.